חרדה
אז מאיפה מגיעות דפיקות הלב גם כשאין סכנה ממשית ומוחשית או איום?
למה מצבים שנראים לכולם רגילים גורמים לי לקפוא או מלכתחילה להמנע מהם?
לפני שעוסקים בשאלות הקשורות לחרדה, ממש חשוב שניקח לנו זמן להרגיש נינוחים ובטוחים, כל אחד בעצמו ושנינו יחד במרחב המשותף שלנו. לא נוכל להבין, להתייחס ולטפל בחרדה כשאנחנו במצב דרוך וסוער. גם אם ננסה ׳לשוחח׳ עם החרדה בדרכים רציונאליות - להסביר לה שאין באמת סכנה ממשית או איום - היא תמשיך בשלה. החרדה אינה רציונאלית ולכן הסיכוי להשרות עליה רוגע דרך הגיון הוא לרוב עקר ורק מגביר את התיסכול ותחושת חוסר האונים הקיימים ממילא.
כולנו מכירים את המשפט שאומר ש"הכל בראש" אבל למעשה, עיקר התופעה החרדתית מתקיימת במערכת העצבים ולא במוח. מערכת העצבים האוטונומית, כלומר העצמאית, זו שאין לנו שליטה ישירה עליה, מופעלת במצב של עוררות יתר (הנקרא גם תגובה סימפטתית). גם אם המצע עליו פועלת החרדה הוא מבנה נפשי או קונפליקט פסיכולוגי, דרכי הוויסות ויצירת הרוגע יהיו גופניים. כך תוכל מערכת העצבים לעבור ממצב של עוררות יתר למצב של נינוחות ורוגע.
על פי רוב, מערכת העצבים שלנו "יודעת לעבור" בקלות ממצב עוררות לשלווה. זוהי יכולת טבעית ומובנית איתה הגענו לעולם. במצבים של עוררות חזקה, הנקראים לפעמים ״הצפה״, סיוע תרפויטי מזערי אך מדויק יאפשר למערכת להשתחרר מהאחיזה החזקה בעוררות ולנוע לכיוון של רגיעה. התפקיד היחיד של מטפל הוא לחזק את התנאים המאפשרים מעבר ממצב של עוררות חרדתית למצב של נינוחות והרפייה.
ויסות של מערכת העצבים והחרדה יעשה על ידי חיזוק התחושתיות הגופנית ויצירת קרקוע (תחושתיות של דברים קשים ויציבים כמו רצפה או כיסא). לאחר מכן נאפשר לגוף לבטא את התגובה הספונטנית שלו אל מול החרדה (לדוגמא: התכווצות שרירים, רעד, נשימה מואצת, נשיפות ממושכות, ניתוק קשר עין או חזרה ליצירת קשר, בכי או פיהוקים).
השחרור המובהק, ועם זאת העדין מהחרדה, קורה באופן טבעי. מערכת הגוף-נפש ׳יודעת׳ לפרוק חרדה אם רק נותנים להן הזדמנות וקצת ליווי ותזכורת. אחרי שהגענו למצב נינוח ורגוע, אבל גם למדנו מתוך חווית הגוף, שיש בנו את היכולת הטבעית להפחית חרדה ולווסת אותה - אנחנו יכולים לגעת בשאלה ״מה גורם לי לחרדה ואיך אפשר לשנות את זה?״
השיחה המעשית על החרדה ומקורותיה תשלב 3 היבטים מרכזיים:
1. שיחה ממוקדת ורציונאלית על הטריגרים הנפשיים, המבנים הפנימיים, הרגישויות, תבניות המחשבה ומערכת האמונות המביאות לחרדה ומעוררות אותה.
2. תשומת לב קשובה, סקרנית ולא שיפוטית, הבאה לפגוש את הרגשות והתחושות העומדות בבסיס החרדה, וגם את האפשרויות והיכולות לעבד אותן מחדש ולשחרר מהן את העומס.
3. עבודה סומאטית עם הגוף: הנכחה גופנית של הרגשות והתחושות מאחורי החרדה והנכחות התחושה הגופנית של שחרור, פורקן ונינוחות.
עבודה עם חרדה חייבת להיות עדינה ומדודה, על מנת למנוע הצפה. אם נבוא במגע עם החרדה והגורמים לה בלי מידתיות, איטיות ורגישות, רק נגרום להצפה. הצפה יוצרת תחושה לא נינוחה ולא מסייעת לתהליך ההבנה והשינוי המתבקשים. עירנות, עדינות ומידתיות הם המפתחות בלעדיהם אי אפשר לנוע בתהליך קדימה.
מאחר והחרדה היא לא רק מצב נפשי אלא גם, ובעיקר, מצב גופני, עבודה טיפולית המשלבת גוף ונפש היא גם אפקטיבית יותר וגם מסייעת לנו להיזכר ביכולותינו הטבעיות להירגע ולהפוך לחזקים וחסינים יותר.